על מה נסער גאב״ד ירושלים זצ״ל?

על מה נסער גאב״ד ירושלים זצ״ל?
סיפר כ"ק האדמו"ר מטאלנא שליט״א (מלוה
תשס״ג קונטרס 'דברות קודשי קדושים תשע״ד): זה
מאחד מבאי בית גאב"ד עיה"ק ירושלים תובב״א, הגאון הרב ישראל משה דושינסקי זצ״ל, שנסתלק בשנה זו, שפעם בא לביתו מדין תורה במושב בית דין, והיה נסער מאוד ולא מצא לעצמו מנוח, ותחילה סירב להשיב למקורביו על פשר הדבר, ואחר זמן שח בכאב והתרגשות גדולה, שאף שהוא משמש בדיינות שנים רבות, מעולם לא נתקל במעשה נורא כפי שהובא אותו היום לפניו, וכדלהלן.
יהודי אחד מאחינו בית ישראל החרדים לדבר הי, הזמין את אביו לדין תורה, ותבעו על שחילק את הירושה בחייו, ולא נתן לו חלקו המגיעו לפי הבנת הבן, ובתוך כדי הדין ודברים ביניהם, בייש וצעק על אביו באופן מזלזל, וכמה שבועות אחר מאורע חמור זה, לא היה הגאב״ד יכול להניח דעתו מפני אותו מעשה נורא, והיה חוזר ואומר לעצמו בכאב גדול, היאך יכול יהודי ירא שמים המניח תפילין דר"ת, לנהוג באופן כזה שאפילו חיות השדה אין נוהגים כך באביהם .
החזו״א שוחח עם אמו כל יום במשך חצי שעה

כמה עולה ספר תורה?
סיפר מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ״ל (גליון ׳כאיל תערוג' פרשת ויגש, ש.ז, מכתבי הרה״ג ר' הלל קופרמן שליט״א) שיהודי אחד סיפר לו שמרן היחזון אישי זי״ע הלך בשמחת תורה, וכולם הלכו אחריו, וילד אחד שאל את אביו: מדוע כולם הולכים אחריו? וכי הוא לא יודע את הדרך לבד? היחזון אישי שמע את דבריו, וקרא לאביו של הילד ואמר לו: "תאמר לבנך, שזה בזכות מצות כיבוד אב ואם שקיימתי"! והוסיף מרן הרב: ש'החזון איש' כיבד מאוד את אמא שלו, ואני זוכר שהיה עולה כל יום! ומשוחח אתה חצי שעה על דא ועל הא, ואפילו לפני סליחות! עכ״ד.

היה זה בשנת תש״ח, בעיצומם של ימי המלחמות והקרבות בין היהודים לישמעאלים בארץ. כראש ישיבת בעלזא בירושלים, כיהן באותה עת הגאון רבי משה שובקס זצ״ל. הוא היה דמות מופת של התמדת התורה ועמלה ביגיעה, לוח הזמנים שלו היה מוקפד וגדוש בסדרי לימוד, ולצידם היה סעיף אחד בסדר יומו, עליו שמר מכל משמר: מדי ערב, בקיץ כבחורף, בזמני עומס כבזמני שגרה, בתחילת שנה כבסופה – היה רבי משה עולה לבקר בבית אמו המבוגרת. היה משאיר מאחוריו את הישיבה הקדושה ועיסוקיו החשובים בה, ועולה לבית אמו לביקור יומי קבוע, להרנין את ליבה ולשמח את נפשה.
בעד כל הון שבעולם לא ויתר על ביקורו זה, עבור כל מטרה חשובה לא ביטל את הביקור היומי. אחת היא לו – ביקור מדי ערב אצל אמו, זה הכי חשוב!…
גם בימי המלחמה הנוראיים שעברו על ירושלים הנצורה, גם כשפגזים התעופפו מכל עבר ואנשים מיעטו לבקר בחוצות, לא נסוג רבי משה ממנהגו זה. פגזים שרקו סביבו בעוז, פצצות נפלו ברחובות בהם עבר בדרכו, אך דבר לא הניא אותו מכיבוד אמו בביקורו היומי במעונה. מידי יום ביומו, למרות הסכנה והחרדה, הוסיף לצאת ולבקר בבית אמו, בכל מחיר שבעולם!
באחד הימים בעיצומה של המלחמה, שהה רבי משה בבית אמו כדרכו, וכשביקש לצאת – קירב את אוזנו לחלון הבית לוודא שאינו שומע קול שריקת פגז. כשחש שהמצב שליו ורגוע, קם לצאת מן הבית, ואז שאלה אותו אמו: "לאן אתה ממהר היום, בני יקירי? הרי עוד לא טעמת מהעוגות הטעימות שהכנתי במיוחד עבורך"?…
רבי משה הביט בשעון ובמגש העוגות שעל השולחן, ומלחמה התחוללה בלבו. מצד אחד, הוא יכול בהחלט להסתדר בלי העוגות הללו, וסדר יומו המוקפד זועק לו להמשיך ליעד הבא, כי הוא ממהר. מצד שני, הרי אמו עומדת לפניו ומבקשת שיטעם מהעוגות, הוא יודע שהדבר ישמח את ליבה אם יתעכב עוד קצת, יטעם משהו, וגם יחמיא לה על העוגות הנפלאות. מה עושים עכשיו?…
חולפות שניה או שתיים של התלבטות, ואז מכריע רבי משה בגבורה: כבוד אמו עדיף! סדר היום יכול להמתין, המשימות הדחופות לא בוערות לעכשיו, הכל יכול לחכות. כעת הוא בבית אמו ומרוכז בתפקידו האחד והיחיד: לכבד את אמו!
שניה לאחר קבלת ההחלטה, נשמע לפתע קול פיצוץ עז, שהחריד את השכונה כולה — בוםםםם! פגז ענק והרסני, נחת על מפתן דלת בית הוריו, בקול רעש עוצמתי ומחריד. ענן אבק היתמר צמוד לדלת הבית, ור' משה ואמו נפלו המומים, כמאובנים, על מקומם.
רק אחרי כמה רגעי התאוששות הצליח רבי משה לקום מהכסא, ולצאת לבחון את מימדי ההרס…
הוא מביט החוצה, ומגלה כי גרם המדרגות בו היה אמור לרדת באותן שניות גורליות – התפרק לרסיסים, נהרס ונחרב עד היסוד. שיירי הפגז עוד העלו עשן סמיך, רסיסיו התפזרו לכל עבר. "נס"! – שאג ר' משה בהודאה עמוקה לבורא עולם, "נס שלא יאומן"!
דקות ארוכות עמד ובחן את ההרס הרב שגרם הפגז, והבין כי לו היה ממהר לדרכו ולא נותר בבית אמו כבקשתה – היתה גופתו פזורה בין חלקי הרסיסים רח״ל.


באותן שניות גורליות בהן קיבל את ההחלטה הנכונה, עשה הפגז את דרכו הישר אל המקום אליו היו מועדות רגליו, ולו היה יוצא את דלת הבית – כי אז מי יודע אם היה ניתן עוד להצילו…


את סיפור נס הצלתו האישי, היה רבי משה מרבה לספר לתלמידיו, למען יז־עו ויבינו עד כמה גדול כוחו של כיבוד ההורים, המצוה שהגנה עליו והצילה את חייו.
תלמידו, הרה"ג רבי ישראל חיים אושרי שליט״א ששמע ממנו את הדברים לאשורם, סיפר את הסיפור בשמו למען נדע ונשכיל: נכון, כולנו עסוקים, טרודים במגוון משימות, לחלקנו יש כבר משפחות ברוכות, ואיש-איש שקוע במעשיו ובמשימותיו.

פיטום הקטורת על קלף היא סגולה עצומה
למרות כל זאת, חשוב לזכור את הזכות והחובה לעלות לביקור בבית ההורים, גם אם זה לוקח זמן, גם אם זה דורש מאמץ, למרות שזה נוטל נתח מסדר היום שלנו.
ביקור בבית ההורים, הוא שעת פז (-ואולי פגז) של הוקרה נלבבת, על השעות, הימים והלילות שהקדישו לנו הורינו מהרגע שנולדנו ועד לרגע הנוכחי.
ואם אנו נורא עסוקים – נראה לנגד עינינו את תמונתו של רבי משה רץ בין הפצצות והפגזים לבקר את אמו במסירות נפש, ודווקא הזכות הזו היא שעמדה לו והגנה על חייו!
[הרה״ג ר' אשר קובלסקי שליט״א – יאור דודי]